יום נישואין 29 שמח!

29  שנות נישואין

בחג ההודיה של שנת 1992 נישאנו.

בחרתי באיש יקר (כך אני מכנה אותו) שהתעקש לא ללבוש חליפה ו/או עניבה, ציין שפולחן וטקסים אינם בשבילו, ביקש, ואף במובן מסוים, ובהחלט בניגוד גמור לאופיו, במובן מסוים דרש כי הטקס הכלולות ייעשה במקום שלא אוכלים בו בשר. כאמור, מדובר בכמעט לפני שלושה עשורים, אז לא היו רבים המקומות הצמחוניים, בעוד שהמונח טבעוני כלל לא היה קיים, אולם לאחר כיתות רגליים ברחבי גוש דן מצאנו מקום נחמד לא הרחק מחוף ימה של הרצליה, בו התקיים טקס של יום שישי בבוקר עם משפחה וחברים אהובים. בחרתי באיש צעיר ונחרץ, שכבר אז ה”אנטנות” המפורסמות שלי, מפורסמות בעיקר כי אני זו המשווקת אותן בפני כל דחפין כנכס יקר ויחיד המורה את דרכי, המפותלת יש לומר, בעולם הזה. האנטנות שלי אותתו כי מדובר כאן במשהו מיוחד, sui generis, כפי שאומרים בלטינית, אדם שכביכול הולך בתלם, אך נפשו חופשית כציפור, מבחינה זו, אוהבת לחשוב שדומים השניים. על כל מקרה, כדי לציין את האירוע הלכנו אתמול שנינו למסעדה. האירוע המיוחד התרחש בצל נגיף ה- O-Micron, מה אני אומר לכם, למדתי יוונית בנעורי, ובקצב הזה נסיים את מלוא האלף-בית היווני ונעבור לעוד מספר שפות. האיש היקר הזמין מראש מקום במסעדה איטלקית, והערב התרחש למעשה כמעין מיקרו-קוסמוס של חיינו.

מלצר חביב הציע לנו יין, שאלתי (אני ולא הוא, כי האיש פמיניסט ומכבד בכל רמ”ח איבריו), שאלתי את המלצר מהם היינות של היום והוא הגיש לי ביד רחבה שני סוגי יין, אותם לגמתי להנאתי בזמן שהאיש היקר בחן בעיון את המנות הצמחוניות של התפריט. בסופו של דבר שתיתי כחצי כוס גדולה של משקה, מה שייתר את הצורך בלהזמין “כוס אמיתית”.

בשלב הבא בחנו את המנות הראשונות, חצילים איטלקיים ברוטב גבינת פרמזן ועגבניות, אישי היקר ביקש ממני לבדוק האם אכן לא נמצא בתבשיל “אלמנט זר” כלשהו, ובפרט, חלילה וחס, חוסו שמיים, לא בשר. עשיתי כפי בקשתו ושללתי לחלוטין את החשש, דבר ההוביל לטעימה מצדו. באופן זה, אנו נוהגים ביומיום, אני שומרת על האינטרסים שלו מכל משמר, היות ויודעת אני שהם מעטים, אולם חיוניים עבורו. והוא מצדו, מפקיד בי את אמונו השלם.

לאחר מכן, הגיעה תורה של המנה העיקרית, חיים לקח “פסטה ארביאטה” חריפה מעולה, בעוד אני, לאחר שהפלגתי בדמיון מול התפריט, בחרתי מנת פסטה על בסיס דגים לבנים ושמן זית, כמו שאומרים, “חלום”. במהלך הארוחה שוחחנו ודיברנו, הפרנו זה את זו בדיבור אודות נושאי השעה והבנים האהובים שלנו.
בשלב מסוים העיר לי האיש שעלי לדבר מעט יותר בשקט שכן עם השנים נרגשת אצלי ירידה קלה בשמיעה, והערה זו הייתה תזכורת לכך שעברנו כבר את העשור החמישי של חיינו.

ולקינוח – ביקשתי (אני שוב)  מהמלצר לדלג אל ה”מנות המושחתות” ושקלנו לעשות Take away עבור הבנים הטבעוניים, אולם המנה האחרונה שהתאימה לקריטריון הייתה סורבה, וויתרנו על כך מפאת שיקולי לוגיסטיקה.

סוף דבר, מרוצים וכלל לא עייפים, אולם עם בטן מלאה חזרנו הביתה, לבית החם שבנינו שנינו בית הבנים והכלבה הענוגה שלנו, בית הספרים, האהבה, האמון, והתמיכה ההדדתי, תודה רבה ליקום שאהב אותנו (וגם לאנטנות שלי). מזל טוב.

Lógica de Oriente Medio

Lógica del Oriente Medio

Quisierais que os diga que lo siento por
No poder jactarme del número de nuestros muertos
hay solamente una docena, no más
Por los miles de cohetes fracasados
Lanzados al vacío en vano,
Por no lamentar que no asesinaran a los Judíos
En sus hogares, templos y escuelas,
Que el domo funcionó igual, a vuestro pesar,
que mi gente, abnegada a vuestros cohetes del mal,
durante décadas
ya no son víctimas
del sesgo mundial
Y, sin embargo, alego que
Lo siento por los niños y las madres
Que no pudieron montar en el metro subterráneo del pavor,
los falsos túneles, lazos de terror,
por las fortunas que enviaron vuestros ricos hermanos, que,
en lugar de construiros escuelas y hospitales,
os ofrendaron una corona de misiles.

Por Daphna Kedar

Domo de Hierro

Middle East Logic

You want me to say that,
I am sorry I cannot display our dead
We have only about a dozen
I am sorry thousands of your rockets
Were launched in vain, to no avail
I am sorry you could not kill the Jews
At their homes, schools, and synagogues
I am sorry that the dome did not malfunction,
that my people, who endured your hatred rockets
For decades
are no victims anymore
Of the world bias
And yet I say,
I am sorry for the children and the mothers
That will not ride your metro of hell,
your false tunnels, your terror leads,
for the fortunes you got from your rich brothers, that,
instead of building you schools and hospitals,
Crowned you with missiles

Author: Daphna Kedar

( יום העצמאות תש”פ – 2020 – (לפני שנה

The lowest point in Earth

פוסט יום העצמאות תש”פ מזל טוב למדינת ישראל. שמתי את שעון המעורר מוקדם בבוקר (יחסית) כדי לצפות במטס החגיגי שחג הבוקר מעל בית חולים איכילוב, אותו רואים מן המרפסת שלי. לדאבוני, לא הצלחתי להתעורר, חודש ימים של סגר מסוגר החזירו אותי למחזור השינה הטבעי שלי, לפיו שעות השינה העמוקה שלי סובבות דווקא סביב שבע עד תשע בבוקר. מה אפשר לעשות, לטבע יש גם גחמות משלו ובמשפחה שלנו יש מספר נפשות שמתעוררות מאוחר, אם רק נותנים להן, ללא יותר מדי נקיפות מצפון. זוכרת כשהייתי ילדה קטנה בניכר, אחותי התאומה האהובה ואני היינו מתעוררות מאוחר ורצות למיטת ההורים, שם ידענו, נמצא איש שמן גדול, גדול מאוד, ששיחק איתנו בשעות בוקר מאוחרות במיטתו הזוגית למשך זמן רב. היה מצחיק אותנו, חושף את בטננו הקטנה והרכה ומנשק אותה, עושה קולות וצחוקים, ללא תחושה של זמן או דחיפות, זו הייתה הפריבילגיה של איש בשנות הארבעים המאוחרות שלו במדינה ים תיכונית, שם הזמן לא נדחף והשעונים תקתקו בקצב משלהם. לאחר ששיחקנו, היה הולך לו לאט ותוך שריקת שיר מזדמן להתגלח, גם הגלוח התנהל בקצב משלו, אחותי ואני אהבנו להתיישב על מכסה האסלה ולהתבונן במלאכה. היו בקבוקים ריחניים של קצף, שאם לחצנו עליהם, התפזר מהם שלג דמוי יום העצמאות עם ריח נעים וחלומי של מנטה. אבא היה מניח את הקצף בעדינות על פניו הנאות, ונזהר שלא לסגת לגבול שפנו המהודר, סמל לגבריות ים -מזרח תיכונית. פעמים המשיך לזמזם שיר כלשהו בזמן המלאכה ומעת לעת הסתכל על בנותיו הקטנות וקרץ עין, על מותניו מגבת תורנית, שכן טקס הגילוח התרחש לאחר המקלחת. בה בעת, אימא הייתה מכינה במטבח “לחם מתוק”, פרוסות לחם טבולות בביצה מטוגנות ועליהן שכבה של קינמון. ביתם היה מבצרם, מבצרנו. זוג הוריי חיו להם חיים משלהם במדינה זרה, מרוחקים ממשפחה ומהתניות חברתיות. הבית היה בהחלט מבצר, וגם גן עדן עבורנו. הייתה דירה עירונית בזמן שהתנהלו למודים ובנוסף, בית קיץ רחב ממדים על שפת הים התיכון. כיום, מספר עשורים לאחר מכן, נשאלתי כיצד המצור אינו מעיק עלי יותר מדי. משנדרשתי לסוגיה וניתחתי את חודש הימים האחרון, נראה לי שיודעת את התשובה. גדלנו אחותי התאומה ואני בסוג של עולם מקביל, המשפחה הייתה תמיד מעבר לים, שני אחיי הגדולים ומשפחה מורחבת, שבט בולגרי שלם בן שמונה אחים ואחיות אליו השתייך אבי; שבט שהוקפא לאחר פועלו הענף והאמיץ של אבי למען מדינת ישראל, באפריקה ובארצות אחרות. למעשה, אבא ביקש לנוח, להגשים חלום, והוא בהחלט ברא לעצמו ולילדותיו הקטנות עולם מקביל.
ימי קורונה הביאו אותי חזרה לזמן הענוג של פעם. קמתי היום עם שקט ורוגע בלב, יצאתי למרפסת שלנו בה הונף דגל ישראל גאה, יודעת שעוד מעט נחזור כולנו להסתכל על השעון, אולם לא מתלוננת ואף מודה עבור תקופה שהזדמנה לי יחד עם אישי היקר, שני הבנים בני העשרים שלנו וכלבה קטנה מפונקת. חג עצמאות תש”פ שמח!

Caminante no hay Camino, Antonio Machado

Proverbios y cantares (XXIX)

Caminante, son tus huellas
el camino y nada más;
Caminante, no hay camino,
se hace camino al andar.
Al andar se hace el camino,
y al volver la vista atrás
se ve la senda que nunca
se ha de volver a pisar.
Caminante no hay camino
sino estelas en la mar.

[Traveler, your footprints]

BY ANTONIO MACHADO
MARY G. BERG AND DENNIS MALONEY

Traveler, your footprints
are the only road, nothing else.
Traveler, there is no road;
you make your own path as you walk.
As you walk, you make your own road,
and when you look back
you see the path
you will never travel again.
Traveler, there is no road;
only a ship’s wake on the sea.

https://www.linkedin.com/pulse/caminante-hay-camino-daphna-kedar-kelman

Algunas fotos de mi familia

Bueno, pues en primer lugar, no estoy autorizada para publicar fotos de mi esposo/hijos dado que tienen el sentido común de ser cuidadosos con los medios sociales y sus riesgos, así que, las fotos son de hace algunos añitos.

Me casé en Noviembre de 1992 a los 28 años con un intelectual de primera llamado Haim (cuyo significado en hebreo es vida). Lo conocí dos años antes por mediación de un buen amigo, por lo que contamos juntos un poco más de 28 años, que es más de la mitad de mi existencia. Mi cónyuge es una persona pacífica de buenas intenciones con la testarudez característica de una mula. Su mayor amor son los libros y detesta viajar, por lo que cuando viajo es generalmente sola, con hermanas y amigas. No quisiera transmitir descontento con su persona, dado que nos comprendemos a la perfección y cada uno encuentra en el otro calidades humanas, apoyo, respeto, cariño y amor.
En 1995 nació nuestro primogénito, Ophir y dos años después el segundo varón, Eilon.

Mis dos hijos nacidos con una diferencia de dos años y tres meses, ambos con nombres del Antiguo Testamento, Ophir (la tierra dorada) y Eilon (uno de los jueces de Israel).

Twins