“Háblame, Musa, de aquel varón ingenioso que anduvo errante largo tiempo …”
Así comienza la Odisea de Homero, con un canto a la Musa, y así emprendemos todos el camino, con la pluma empuñada, cual espada afilada, daga o teclado digital, pero la mirada, la mirada siempre apunta certera hacia el papel, hacia las letras que se van perfilando, como alfabeto cabálico que emerge de la nada, manchas de tinta sobre una tabula rasa.
Habladme Musas, fuerzas cósmicas de la creatividad, abrid mi pecho y despejad mi frente para que me impregnen esas visiones de autora omnipotente que crea texto de la nada, inspiradme, para que pueda transmitir mis pensamientos, o mejor: para que pueda verlos más lúcidos dentro mío, transformados y perfilados una vez emerjan desde las vísceras, extraídos por las certeras manos de las parteras mayéuticas de Sócrates.
Acertijo Existencial – No tengo acento ni lengua “materna”, si en inglés me hablas te diré que soy “nativa”, si en español: “natal”, si en Hebreo, me dicen francesa, y al parlar castellano, la “erre” del carro, se la llevó el burro. Soy la nueva judía errante, la palabra es mi espada y el pluralismo mi emblema. ¿Quién soy?
בחרתי באיש יקר (כך אני מכנה אותו) שהתעקש שלא ללבוש חליפה ו/או עניבה, ציין שפולחן וטקסים אינם בשבילו, ביקש, ואף במובן מסוים, ובהחלט בניגוד גמור לאופיו, במובן מסוים דרש כי טקס הכלולות ייעשה במקום שלא אוכלים בו בשר. כאמור, מדובר בכמעט שלושה עשורים שחלפו מאז, אז לא היו רבים המקומות הצמחוניים, בעוד שהמונח טבעוני כלל לא היה קיים. לאחר כיתות רגליים ברחבי גוש דן מצאנו מקום נחמד לא הרחק מחוף ימה של הרצליה, בו התקיים טקס בבוקר שישי בהשתתפות משפחה וחברים אהובים. בחרתי באיש צעיר ונחרץ, שכבר אז ה”אנטנות” המפורסמות שלי, מפורסמות בעיקר כי אני זו המשווקת אותן בפני כל דחפין כנכס יקר ויחיד המורה את דרכי, המפותלת יש לומר, בעולם הזה. האנטנות שלי אותתו כי מדובר כאן במשהו מיוחד, sui generis, כפי שאומרים בלטינית, אדם שכביכול הולך בתלם, אך נפשו חופשית כציפור, מבחינה זו, אוהבת לחשוב שדומים השניים. על כל מקרה, כדי לציין את האירוע הלכנו אתמול שנינו למסעדה. האירוע המיוחד התרחש בצל נגיף ה- O-Micron, מה אני אומר לכם, למדתי יוונית בנעורי, ובקצב הזה נסיים את מלוא האלף-בית היווני ונעבור לעוד מספר שפות. האיש היקר הזמין מראש מקום במסעדה איטלקית, והערב התרחש למעשה כמעין מיקרו-קוסמוס של חיינו.
מלצר חביב הציע לנו יין, שאלתי (אני ולא הוא, כי האיש פמיניסט ומכבד בכל רמ”ח איבריו), שאלתי את המלצר מהם היינות של היום והוא הגיש לי ביד רחבה שני סוגי יין, אותם לגמתי להנאתי בזמן שהאיש היקר בחן בעיון את המנות הצמחוניות של התפריט. בסופו של דבר שתיתי כחצי כוס גדולה של משקה, מה שייתר את הצורך בלהזמין “כוס אמיתית”.
בשלב הבא בחנו את המנות הראשונות, חצילים איטלקיים ברוטב גבינת פרמזן ועגבניות, אישי היקר ביקש ממני לבדוק האם אכן לא נמצא בתבשיל “אלמנט זר” כלשהו, ובפרט, חלילה וחס, חוסו שמיים, לא בשר. עשיתי כפי בקשתו ושללתי לחלוטין את החשש, דבר ההוביל לטעימה מצדו. באופן זה, אנו נוהגים ביומיום, אני שומרת על האינטרסים שלו מכל משמר, היות ויודעת אני שהם מעטים, אולם חיוניים עבורו. והוא מצדו, מפקיד בי את אמונו השלם.
לאחר מכן, הגיעה תורה של המנה העיקרית, חיים לקח “פסטה ארביאטה” חריפה מעולה, בעוד אני, לאחר שהפלגתי בדמיון מול התפריט, בחרתי מנת פסטה על בסיס דגים לבנים ושמן זית, כמו שאומרים, “חלום”. במהלך הארוחה שוחחנו ודיברנו, הפרנו זה את זו בדיבור אודות נושאי השעה והבנים האהובים שלנו. בשלב מסוים העיר לי האיש שעלי לדבר מעט יותר בשקט שכן עם השנים נרגשת אצלי ירידה קלה בשמיעה, והערה זו הייתה תזכורת לכך שעברנו כבר את העשור החמישי של חיינו.
ולקינוח – ביקשתי (אני שוב) מהמלצר לדלג אל ה”מנות המושחתות” ושקלנו לעשות Take away עבור הבנים הטבעוניים, אולם המנה האחרונה שהתאימה לקריטריון הייתה סורבה, וויתרנו על כך מפאת שיקולי לוגיסטיקה.
סוף דבר, מרוצים וכלל לא עייפים, אולם עם בטן מלאה חזרנו הביתה, לבית החם שבנינו שנינו בית הבנים והכלבה הענוגה שלנו, בית הספרים, האהבה, האמון, והתמיכה ההדדתי, תודה רבה ליקום שאהב אותנו (וגם לאנטנות שלי). מזל טוב.
פוסט יום העצמאות תש”פ מזל טוב למדינת ישראל. שמתי את שעון המעורר מוקדם בבוקר (יחסית) כדי לצפות במטס החגיגי שחג הבוקר מעל בית חולים איכילוב, אותו רואים מן המרפסת שלי. לדאבוני, לא הצלחתי להתעורר, חודש ימים של סגר מסוגר החזירו אותי למחזור השינה הטבעי שלי, לפיו שעות השינה העמוקה שלי סובבות דווקא סביב שבע עד תשע בבוקר. מה אפשר לעשות, לטבע יש גם גחמות משלו ובמשפחה שלנו יש מספר נפשות שמתעוררות מאוחר, אם רק נותנים להן, ללא יותר מדי נקיפות מצפון. זוכרת כשהייתי ילדה קטנה בניכר, אחותי התאומה האהובה ואני היינו מתעוררות מאוחר ורצות למיטת ההורים, שם ידענו, נמצא איש שמן גדול, גדול מאוד, ששיחק איתנו בשעות בוקר מאוחרות במיטתו הזוגית למשך זמן רב. היה מצחיק אותנו, חושף את בטננו הקטנה והרכה ומנשק אותה, עושה קולות וצחוקים, ללא תחושה של זמן או דחיפות, זו הייתה הפריבילגיה של איש בשנות הארבעים המאוחרות שלו במדינה ים תיכונית, שם הזמן לא נדחף והשעונים תקתקו בקצב משלהם. לאחר ששיחקנו, היה הולך לו לאט ותוך שריקת שיר מזדמן להתגלח, גם הגלוח התנהל בקצב משלו, אחותי ואני אהבנו להתיישב על מכסה האסלה ולהתבונן במלאכה. היו בקבוקים ריחניים של קצף, שאם לחצנו עליהם, התפזר מהם שלג דמוי יום העצמאות עם ריח נעים וחלומי של מנטה. אבא היה מניח את הקצף בעדינות על פניו הנאות, ונזהר שלא לסגת לגבול שפנו המהודר, סמל לגבריות ים -מזרח תיכונית. פעמים המשיך לזמזם שיר כלשהו בזמן המלאכה ומעת לעת הסתכל על בנותיו הקטנות וקרץ עין, על מותניו מגבת תורנית, שכן טקס הגילוח התרחש לאחר המקלחת. בה בעת, אימא הייתה מכינה במטבח “לחם מתוק”, פרוסות לחם טבולות בביצה מטוגנות ועליהן שכבה של קינמון. ביתם היה מבצרם, מבצרנו. זוג הוריי חיו להם חיים משלהם במדינה זרה, מרוחקים ממשפחה ומהתניות חברתיות. הבית היה בהחלט מבצר, וגם גן עדן עבורנו. הייתה דירה עירונית בזמן שהתנהלו למודים ובנוסף, בית קיץ רחב ממדים על שפת הים התיכון. כיום, מספר עשורים לאחר מכן, נשאלתי כיצד המצור אינו מעיק עלי יותר מדי. משנדרשתי לסוגיה וניתחתי את חודש הימים האחרון, נראה לי שיודעת את התשובה. גדלנו אחותי התאומה ואני בסוג של עולם מקביל, המשפחה הייתה תמיד מעבר לים, שני אחיי הגדולים ומשפחה מורחבת, שבט בולגרי שלם בן שמונה אחים ואחיות אליו השתייך אבי; שבט שהוקפא לאחר פועלו הענף והאמיץ של אבי למען מדינת ישראל, באפריקה ובארצות אחרות. למעשה, אבא ביקש לנוח, להגשים חלום, והוא בהחלט ברא לעצמו ולילדותיו הקטנות עולם מקביל. ימי קורונה הביאו אותי חזרה לזמן הענוג של פעם. קמתי היום עם שקט ורוגע בלב, יצאתי למרפסת שלנו בה הונף דגל ישראל גאה, יודעת שעוד מעט נחזור כולנו להסתכל על השעון, אולם לא מתלוננת ואף מודה עבור תקופה שהזדמנה לי יחד עם אישי היקר, שני הבנים בני העשרים שלנו וכלבה קטנה מפונקת. חג עצמאות תש”פ שמח!
Daphna (Dafna) Kedar Kelman -דפנה קדר קלמן- Simultaneous Interpreter - Certified Translator - Author 