אימא, את חסרה לנו… (פוסט שנכתב לכבוד יום ההולדת של אימא ז”ל ב-22 בפברואר)

אימא ואני לפני כ-25 שנה לאחר שאופיר נולד

בנובמבר 2005, כשהייתה בת 82 חלתה אימא שלי בסרטן לבלב קטלני ונלחמה במחלה שנתיים, היא ממש לא “התלוצצה עם רופאיה”, אלא שעברה ניתוח מורכב מאוד שמכונה על ידי אנשי המקצוע “ניתוח רקונסטרוקציה של הלבלב.

בזמנו, כשאימא חלתה, הייתי אני אימא צעירה לילד בן 10 ולילד בן 8, בזמן האבחון הייתי בת 41 ועבדתי במשרד ראש הממשלה. חיי סבבו אז סביב למצוא את המנתחים הטובים ביותר, להמשיך בעבודה מאומצת עם רף אחריות מקסימלי, לטפל באימא, לטפל במשפחה הגרעינית שלי וגם… בעצמי.

זוכרת את המערבולת הענקית שסחפה אותנו אז, אותי, את משפחתי שלי ואת האחים שלי.

מסתבר שכשנופל עליך אבחון בסדר גודל כזה, לוקח זמן עד שבוחרים בדרך הטובה ביותר לטפל ובבחירת בתי חולים וצוות רפואי מתאים.

בנוסף לשיקולים “מקצועיים” גרידא, מתמודדים גם עם הדאגה והפחדים של הסובבים אותך, לעיתים קרובות, במקום לפגוש הקשבה ואמפטיה “נקייה”, את מוצאת עצמך בעמדה של “מרגיעה פחדים של הזולת”, עיניים פעורות של אנשים מפוחדים, כמו אז, לפני שנים רבות כשאובחן גידול ראש שפיר בגודל של כדור טניס אצל אחת האחיות שלי. משנודע על הדבר, הייתי נאלצת להתמודד עם עיניים פעורות, פיות שלא מצליחים להיסגר, אולם מתעשתים במהירות שיא ומצליחים לפלוט מלים, שאלות כגון: איך זה קרה? כיצד שמתם לב? אימאל’ה, אולי תהילים? תאמרי לי בבקשה כיצד אובחנה. שאלות ומלים זורמות נשפכות, ללא זהירות, כאילו במבול מדובר. ואני, לעיתים סבלנית ולעיתים לאו, תלוי בקהל, מסבירה שהייתה בעיה תחילה בשדה הראייה (במקרה של הגידול בראש של האחות) ושל צהבת הדרגתית (במקרה של סרטן הלבלב). מנתקת לעיתים את רצף השאלות, מפנה פעמים אחרות לאינטרנט…

ובכן, אם נחזור לסיפור של אימא, היא הרגישה לא בטוב חודשים רבים לפני האבחון, ענייני עיכול לא פטורים, כבד שומני, נטייה גנטית אולי, ואולי, כמו שאחד מן הפרופסורים הרבים הסביר לי פעם “רוב האוכלוסייה הנשית מעל גיל שמונים תחלה בסרטן, בין אם בסרטן השד או אחרים”, כמו שאומרים בספרדית: “Es ley de vida” (זה חוק החיים) ואני מצדי, הייתי אומרת: “Es ley de muerte” (זה חוק המוות). משהגיע האבחון והתחלנו להבין במה מדובר הבנו כי גזר הדין כבד מאוד, בין סוגי הסרטן, נודע סרטן הלבלב כקשה ואלים במיוחד, והניתוח הזה, ניתוח רקונסטרוקציה של אחרי כריתת הלבלב, בין הניתוחים הקשים ביותר שברפרטואר המנתחים.

יום הניתוח נקבע, והניתוח עבר בהצלחה, ללא זיהומים, אולם אז התוודתה אימא ואמרה שקיוותה אולי שלא להתעורר, למות מות מטופל על שולחן הניתוחים, אולי זה היה קורה, אילו לא דאגנו למצוא לה את מיטב המנתחים, בארץ ובעולם.

פחות משנתיים לאחר מכן היא נפטרה, באשר אלי, בחרתי אז לעזוב את “המשרד” למען טיפול מסור באימא, גם כך הם היו משלמים לי לפי “סימנים”, כלומר, היו סופרים את המלים שהייתי מתרגמת ומשלמים בתמורה, הבדיחה שלי של אותם זמנים (אני זוכרת תקופות בחיי לפי ה”בדיחות” העונתיות שלי) הייתה שבכל מקום עבודה אחר אפשר ללכת לשירותים ולארוחת צהריים על חשבון המעביד, אבל לא במשרד ראש הממשלה. הצלחתי לשמור על שלוות ילדי, וכמו שנהגו בי, נהגתי בם, לנסות להסתיר ולהרגיע עד כמה שניתן, להפחית בפניהם את חומרת המצב.

כפי שנכתב רבות בנושא, יש “חסד” מסוים בשנים הסופניות של חולה, למרות הכאב והסבל, העובדה שהקץ סומן מביאה את הצדדים לקלוזר (closure) אולטימטיבי. אין כמו הקצאת זמן החיים לביטול אגו האדם. המלווה את החולה בעצם מבטל עצמו בפני הרופאים, המערכת, המסגרת הרפואית, הוא מנסה להצטיין בתפקידו, למלא אחר המשימות האדמיניסטרטיביות, ללוות את החולה במסדרונות בית החולים, לנסות להבין בטפסים ובתרופות. במציאות ההזויה של הרפואה בישראל, נוצר מצב, לאחר הניתוח, שהתרופה שניתנה לנו כמעט אזלה מהשוק. אחת הרוקחות הרחמניות בבית החולים, הסבירה לי את התמונה, ישנה הנחייה לתת את המרשם הזה, אולם התרופה אזלה, יש ללכת לרופא ולבקש את התרופה החלופית, ואז לחשה באוזני את השם.

במעמד אחר, ליוויתי את אימא לאחד מראשי המחלקה האונקולוגית, הפרופסור הציע בפנינו לעשן ג’וינטים, “כמו שנהוג היה בימי צעירותי בירושלים” אמר, והושיט לנו שקית עם מספר יחידות. הרפתקאות הזירה הרפואית וסגל קברניטי ספינת הרפואה בישראל. אנקדוטות ועוד אנקדוטות. למרות שכשאתה חי את הסרט בזמן אמת, לא תמיד מברכים על פיתולי העלילה.

נראה כי ברכת יום הולדת זו שלאחר המוות הפכה למגילה ארוכה, אז, אימא יקרה, כפי שאמרתי לך מספר ימים לפני שעזבת אותנו, תודה, תודה רבה על השנים שנתת לנו, על כך שגידלת אותי באהבה ונתינה אין קץ, על אהבתך חסרת הפשרות, על כך שהיית כל כך כל כך אימא.

תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.

Lógica de Oriente Medio

Lógica del Oriente Medio

Quisierais que os diga que lo siento por
No poder jactarme del número de nuestros muertos
hay solamente una docena, no más
Por los miles de cohetes fracasados
Lanzados al vacío en vano,
Por no lamentar que no asesinaran a los Judíos
En sus hogares, templos y escuelas,
Que el domo funcionó igual, a vuestro pesar,
que mi gente, abnegada a vuestros cohetes del mal,
durante décadas
ya no son víctimas
del sesgo mundial
Y, sin embargo, alego que
Lo siento por los niños y las madres
Que no pudieron montar en el metro subterráneo del pavor,
los falsos túneles, lazos de terror,
por las fortunas que enviaron vuestros ricos hermanos, que,
en lugar de construiros escuelas y hospitales,
os ofrendaron una corona de misiles.

Por Daphna Kedar

Domo de Hierro

Middle East Logic

You want me to say that,
I am sorry I cannot display our dead
We have only about a dozen
I am sorry thousands of your rockets
Were launched in vain, to no avail
I am sorry you could not kill the Jews
At their homes, schools, and synagogues
I am sorry that the dome did not malfunction,
that my people, who endured your hatred rockets
For decades
are no victims anymore
Of the world bias
And yet I say,
I am sorry for the children and the mothers
That will not ride your metro of hell,
your false tunnels, your terror leads,
for the fortunes you got from your rich brothers, that,
instead of building you schools and hospitals,
Crowned you with missiles

Author: Daphna Kedar

( יום העצמאות תש”פ – 2020 – (לפני שנה

The lowest point in Earth

פוסט יום העצמאות תש”פ מזל טוב למדינת ישראל. שמתי את שעון המעורר מוקדם בבוקר (יחסית) כדי לצפות במטס החגיגי שחג הבוקר מעל בית חולים איכילוב, אותו רואים מן המרפסת שלי. לדאבוני, לא הצלחתי להתעורר, חודש ימים של סגר מסוגר החזירו אותי למחזור השינה הטבעי שלי, לפיו שעות השינה העמוקה שלי סובבות דווקא סביב שבע עד תשע בבוקר. מה אפשר לעשות, לטבע יש גם גחמות משלו ובמשפחה שלנו יש מספר נפשות שמתעוררות מאוחר, אם רק נותנים להן, ללא יותר מדי נקיפות מצפון. זוכרת כשהייתי ילדה קטנה בניכר, אחותי התאומה האהובה ואני היינו מתעוררות מאוחר ורצות למיטת ההורים, שם ידענו, נמצא איש שמן גדול, גדול מאוד, ששיחק איתנו בשעות בוקר מאוחרות במיטתו הזוגית למשך זמן רב. היה מצחיק אותנו, חושף את בטננו הקטנה והרכה ומנשק אותה, עושה קולות וצחוקים, ללא תחושה של זמן או דחיפות, זו הייתה הפריבילגיה של איש בשנות הארבעים המאוחרות שלו במדינה ים תיכונית, שם הזמן לא נדחף והשעונים תקתקו בקצב משלהם. לאחר ששיחקנו, היה הולך לו לאט ותוך שריקת שיר מזדמן להתגלח, גם הגלוח התנהל בקצב משלו, אחותי ואני אהבנו להתיישב על מכסה האסלה ולהתבונן במלאכה. היו בקבוקים ריחניים של קצף, שאם לחצנו עליהם, התפזר מהם שלג דמוי יום העצמאות עם ריח נעים וחלומי של מנטה. אבא היה מניח את הקצף בעדינות על פניו הנאות, ונזהר שלא לסגת לגבול שפנו המהודר, סמל לגבריות ים -מזרח תיכונית. פעמים המשיך לזמזם שיר כלשהו בזמן המלאכה ומעת לעת הסתכל על בנותיו הקטנות וקרץ עין, על מותניו מגבת תורנית, שכן טקס הגילוח התרחש לאחר המקלחת. בה בעת, אימא הייתה מכינה במטבח “לחם מתוק”, פרוסות לחם טבולות בביצה מטוגנות ועליהן שכבה של קינמון. ביתם היה מבצרם, מבצרנו. זוג הוריי חיו להם חיים משלהם במדינה זרה, מרוחקים ממשפחה ומהתניות חברתיות. הבית היה בהחלט מבצר, וגם גן עדן עבורנו. הייתה דירה עירונית בזמן שהתנהלו למודים ובנוסף, בית קיץ רחב ממדים על שפת הים התיכון. כיום, מספר עשורים לאחר מכן, נשאלתי כיצד המצור אינו מעיק עלי יותר מדי. משנדרשתי לסוגיה וניתחתי את חודש הימים האחרון, נראה לי שיודעת את התשובה. גדלנו אחותי התאומה ואני בסוג של עולם מקביל, המשפחה הייתה תמיד מעבר לים, שני אחיי הגדולים ומשפחה מורחבת, שבט בולגרי שלם בן שמונה אחים ואחיות אליו השתייך אבי; שבט שהוקפא לאחר פועלו הענף והאמיץ של אבי למען מדינת ישראל, באפריקה ובארצות אחרות. למעשה, אבא ביקש לנוח, להגשים חלום, והוא בהחלט ברא לעצמו ולילדותיו הקטנות עולם מקביל.
ימי קורונה הביאו אותי חזרה לזמן הענוג של פעם. קמתי היום עם שקט ורוגע בלב, יצאתי למרפסת שלנו בה הונף דגל ישראל גאה, יודעת שעוד מעט נחזור כולנו להסתכל על השעון, אולם לא מתלוננת ואף מודה עבור תקופה שהזדמנה לי יחד עם אישי היקר, שני הבנים בני העשרים שלנו וכלבה קטנה מפונקת. חג עצמאות תש”פ שמח!

Caminante no hay Camino, Antonio Machado

Proverbios y cantares (XXIX)

Caminante, son tus huellas
el camino y nada más;
Caminante, no hay camino,
se hace camino al andar.
Al andar se hace el camino,
y al volver la vista atrás
se ve la senda que nunca
se ha de volver a pisar.
Caminante no hay camino
sino estelas en la mar.

[Traveler, your footprints]

BY ANTONIO MACHADO
MARY G. BERG AND DENNIS MALONEY

Traveler, your footprints
are the only road, nothing else.
Traveler, there is no road;
you make your own path as you walk.
As you walk, you make your own road,
and when you look back
you see the path
you will never travel again.
Traveler, there is no road;
only a ship’s wake on the sea.

https://www.linkedin.com/pulse/caminante-hay-camino-daphna-kedar-kelman

Algunas fotos de mi familia

Bueno, pues en primer lugar, no estoy autorizada para publicar fotos de mi esposo/hijos dado que tienen el sentido común de ser cuidadosos con los medios sociales y sus riesgos, así que, las fotos son de hace algunos añitos.

Me casé en Noviembre de 1992 a los 28 años con un intelectual de primera llamado Haim (cuyo significado en hebreo es vida). Lo conocí dos años antes por mediación de un buen amigo, por lo que contamos juntos un poco más de 28 años, que es más de la mitad de mi existencia. Mi cónyuge es una persona pacífica de buenas intenciones con la testarudez característica de una mula. Su mayor amor son los libros y detesta viajar, por lo que cuando viajo es generalmente sola, con hermanas y amigas. No quisiera transmitir descontento con su persona, dado que nos comprendemos a la perfección y cada uno encuentra en el otro calidades humanas, apoyo, respeto, cariño y amor.
En 1995 nació nuestro primogénito, Ophir y dos años después el segundo varón, Eilon.

Mis dos hijos nacidos con una diferencia de dos años y tres meses, ambos con nombres del Antiguo Testamento, Ophir (la tierra dorada) y Eilon (uno de los jueces de Israel).

Twins

Hola, Domusinas

Querídisimas domusinas, compañeras de EGB, han pasado cuatro décadas desde la última vez que nos vimos y dentro de menos de dos semanas vamos a reencontrarnos en Valencia.
Estoy segura que tenéis la misma ilusión que nosotras en volver a vernos, creo que este post nos va a poder facilitar el encuentro, ya que las preguntas son muchas ;).

Dejamos España y llegamos a Israel

Como sabréis, Gaby y yo estudiamos en Domus Godella hasta los quince años (desde primero de EGB hasta 1ro de BUP). En el verano 1976, tuvimos la desgracia de perder a nuestro padre, que falleció repentinamente de una trombosis cerebral durante las vacaciones de verano entre sexto y séptimo. Tres años después, en Agosto de 1979 viajamos junto a nuestra madre a nuestra tierra natal, Israel.

Todas vosotras, dulces compañeras domusinas sabíais que nosotras, las gemelas, eramos dos niñas judías de Israel, en esos años (aún de Franco), no habían casi miembros de la comunidad israelita en Valencia, y nosotras, las gemelas, constituíamos por aquél entonces un fenómeno bastante peculiar entre todas vosotras.

Os preguntareis también cómo es que nuestros apellidos cambiaron, pues os comento que el apellido que teníamos en su tiempo era de raíces rumanas-germanas, dado que nuestro Papá tenía raíces maternas en Bulgaria y paternas en Rumanía, de donde provenía nuestro inicial apellido Schwartz, al que respondíamos por aquél entonces. Cuando llegamos a Israel, adoptamos el apellido familiar localizado, que tenían ya nuestros dos hermanos mayores y tíos paternos: Kedar. Una vez casadas, añadimos respectivamente los nombres de nuestros esposos, el mío: Kelman, por lo que hoy me llamo Daphna Kedar Kelman.

Una vez llegadas a Israel, logramos ingresar directamente a segundo de BUP en Tel-Aviv sin repetir curso, ese milagro fue posible gracias al alto nivel de matemáticas y asignaturas de ciencias que estudiamos en Domus. Para mi fue un sacrificio por aquél entonces el no poder elegir una asignatura de lenguas, pero, tal como menciono, fue una gran suerte el venir tan estupendamente preparadas en cuestión de nivel y material de estudios, hecho que agradezco inmensamente a las profesoras de la Fundación Domus (Valencia).

SEO, SEM, PPC in short :)

SEO – Search Engine Optimization

On this Course of Search Engine Optimization, you will study an exciting field of Digital Marketing that focuses on the best practices and guidelines to rank high on the first page of leading search engines, and mostly on Google.
SEO has become one of the mandatory course of Digital Marketing, as part of the subjects the SEO course will cover:

  • A historical review of SEO and its development on the last 15 years, what are Google Algorithms: Panda,  Penguin, Pigeon, and Humminbird?
  • How does Google think? Can we predict the next steps of Google?
  • What can I do to avail first rankings on Google? What is a no-no in google eyes?

PPC – Pay Per Click

Have you ever been seen an art auction at Sotheby’s ?

On the Pay Per Click (PPC) course, you will find out what is the relation between Sotheby’s auctions and Google Ads. What is Digital Bidding and why Google is promoting PPC at the expense of other digital marketing specialties as SEO?
What are the main factors needed in order to have a successful PPC Campaign, what are keywords, competitive research, and profit-loses calculations? You will learn about all these marketing topics on this important PPC course that will reveal the most hidden profit Google interests !

SEM – Search Engine Marketing

On Classic Greece you went to the Agora (ancient market) to look for your new pair of sandals, today the arena is a digital arena, and the primary way to find you is through the leading search engines.
The Internet has become the modern agora.

Search Engine Marketing – SEM is a comprehensive course that will present the leading digital marketing trends of today’s agora – buying and finding you on the Digital Arena.

The syllabus of this course will cover the central issues of SEM: Branding, Landing Pages, Competitive Research, Social Media increasing importance among additional subjects.