29  שנות נישואין

בחג ההודיה של שנת 1992 נישאנו.

בחרתי באיש יקר (כך אני מכנה אותו) שהתעקש שלא ללבוש חליפה ו/או עניבה, ציין שפולחן וטקסים אינם בשבילו, ביקש, ואף במובן מסוים, ובהחלט בניגוד גמור לאופיו, במובן מסוים דרש כי טקס הכלולות ייעשה במקום שלא אוכלים בו בשר. כאמור, מדובר בכמעט שלושה עשורים שחלפו מאז, אז לא היו רבים המקומות הצמחוניים, בעוד שהמונח טבעוני כלל לא היה קיים. לאחר כיתות רגליים ברחבי גוש דן מצאנו מקום נחמד לא הרחק מחוף ימה של הרצליה, בו התקיים טקס בבוקר שישי בהשתתפות משפחה וחברים אהובים. בחרתי באיש צעיר ונחרץ, שכבר אז ה”אנטנות” המפורסמות שלי, מפורסמות בעיקר כי אני זו המשווקת אותן בפני כל דחפין כנכס יקר ויחיד המורה את דרכי, המפותלת יש לומר, בעולם הזה. האנטנות שלי אותתו כי מדובר כאן במשהו מיוחד, sui generis, כפי שאומרים בלטינית, אדם שכביכול הולך בתלם, אך נפשו חופשית כציפור, מבחינה זו, אוהבת לחשוב שדומים השניים. על כל מקרה, כדי לציין את האירוע הלכנו אתמול שנינו למסעדה. האירוע המיוחד התרחש בצל נגיף ה- O-Micron, מה אני אומר לכם, למדתי יוונית בנעורי, ובקצב הזה נסיים את מלוא האלף-בית היווני ונעבור לעוד מספר שפות. האיש היקר הזמין מראש מקום במסעדה איטלקית, והערב התרחש למעשה כמעין מיקרו-קוסמוס של חיינו.

מלצר חביב הציע לנו יין, שאלתי (אני ולא הוא, כי האיש פמיניסט ומכבד בכל רמ”ח איבריו), שאלתי את המלצר מהם היינות של היום והוא הגיש לי ביד רחבה שני סוגי יין, אותם לגמתי להנאתי בזמן שהאיש היקר בחן בעיון את המנות הצמחוניות של התפריט. בסופו של דבר שתיתי כחצי כוס גדולה של משקה, מה שייתר את הצורך בלהזמין “כוס אמיתית”.

בשלב הבא בחנו את המנות הראשונות, חצילים איטלקיים ברוטב גבינת פרמזן ועגבניות, אישי היקר ביקש ממני לבדוק האם אכן לא נמצא בתבשיל “אלמנט זר” כלשהו, ובפרט, חלילה וחס, חוסו שמיים, לא בשר. עשיתי כפי בקשתו ושללתי לחלוטין את החשש, דבר ההוביל לטעימה מצדו. באופן זה, אנו נוהגים ביומיום, אני שומרת על האינטרסים שלו מכל משמר, היות ויודעת אני שהם מעטים, אולם חיוניים עבורו. והוא מצדו, מפקיד בי את אמונו השלם.

לאחר מכן, הגיעה תורה של המנה העיקרית, חיים לקח “פסטה ארביאטה” חריפה מעולה, בעוד אני, לאחר שהפלגתי בדמיון מול התפריט, בחרתי מנת פסטה על בסיס דגים לבנים ושמן זית, כמו שאומרים, “חלום”. במהלך הארוחה שוחחנו ודיברנו, הפרנו זה את זו בדיבור אודות נושאי השעה והבנים האהובים שלנו.
בשלב מסוים העיר לי האיש שעלי לדבר מעט יותר בשקט שכן עם השנים נרגשת אצלי ירידה קלה בשמיעה, והערה זו הייתה תזכורת לכך שעברנו כבר את העשור החמישי של חיינו.

ולקינוח – ביקשתי (אני שוב)  מהמלצר לדלג אל ה”מנות המושחתות” ושקלנו לעשות Take away עבור הבנים הטבעוניים, אולם המנה האחרונה שהתאימה לקריטריון הייתה סורבה, וויתרנו על כך מפאת שיקולי לוגיסטיקה.

סוף דבר, מרוצים וכלל לא עייפים, אולם עם בטן מלאה חזרנו הביתה, לבית החם שבנינו שנינו בית הבנים והכלבה הענוגה שלנו, בית הספרים, האהבה, האמון, והתמיכה ההדדתי, תודה רבה ליקום שאהב אותנו (וגם לאנטנות שלי). מזל טוב.